תולדות שמלות לילדות והסטוריית אופנת הילדים
לאופנת הילדים המוכרת לנו היום אין היסטוריה ארוכת שנים כפי שטועים לחשוב. במהלך מאות שנים ילדים נחשבו למיניאטורה של האדם המבוגר ולכן לא נתנו להם במה או ביטוי מיוחד באורכות החיים.
הראשון שהעלה את הרעיון שילדים הם שונים ממבוגרים ועל כן זקוקים להתייחסות שונה היה הפילוסוף הצרפתי רוסו. השפעתו ניכרה היטב בתפיסה כי ילדים לא נולדו בחטא אלה בחפותם הטבעית ולכן זקוקים למרחב נוח להתפתחותם. הדברים באו לידיי ביטוי גם בתפיסת הלבוש לילדים וגם בעולם המשחקים שהשתנה.
לא עוד מבוגר קטן, אלה ישות נפרדת עם צרכים שונים. התפתחה תפיסה חדשה לגבי צעצועים שיועדו לילדים וישרתו את הצורך ההתפתחותי שלהם כמו גם לבוש הילדים שאיבד מהנוקשות המקובלת והפך להיות קל ונוח יותר ואיפשר לילדים להתפתח פיזית. במקביל המנהג לחתל תינוקות שזה עתה נולדו בכיסויי פשתן על חיתוליהם וחולצותיהם שהיה קיים כבר מאות שנים ובבסיסו האמונה המסורתית כי החתלה נועדה ליישר ולתמוך בגפיים של התינוקות כדי שלא יגדלו כפופים ועצביים ועל כן קיבעו אותם כבמעין סד פשתן שהחל מהראש דרך הגפיים, החל לקבל תפנית.
במאה ה 18 החלו לעלות חששות רפואיים שטענו שההחתלה מחלישה את האיברים ולא מחזקת אותם במקביל לרעיונות חדשים כיצד יש לגדל ילדים. ההבנה ששלב הילדות הוא בעל חשיבות מכרעת בהתפתחות העתידית של האדם הביאה להבנה שילדים צריכים להיות רק ילדים ועל כן יש לספק להם את הצרכים הדרושים לכך.
בשלב זה עדיין אין אבחנה מגדרית בין בגדי הילדות לבגדי הבנים. כולם לבושים באופן זהה. בנים ובנות לבושים במעין שמלות. תינוקות שאך נולדו הולבשו או נארזו בשמלות פשתן ללא שרוולים שהיו ארוכות מאורך כף רגלם ונקראו "בגדים ארוכים". לתינוקות שהחלו לזחול הולבשו שמלות קצרות כדי להקל על הזחילה וחופש התנועה, שמלות אלו נקראו "בגדים קצרים". דוגמה מצויינת ל"בגדים הארוכים" ניתן לראות בתמונות מטקסי ההטבלה במשפחת המלוכה.
טקס ההטבלה של הנסיך ג'ורג'
אמנם הילדים, בנים ובנות כאחד הולבשו באופן זהה בסגנון הלבוש שהיה מקובל באותה עת, אך הבדלי המעמדות ניכרו היטב בקישוטי הבגדים כמו גם באיכות הבדים. ככל שמעמד המשפחה היה גבוה יותר, כך הבגד היה מקושט ומאובזר ברמה גבוהה יותר.
השמלות הן למעשה הפריט הותיק ביותר בארון הבגדים. משחר ההיסטוריה ניתן לראות את השמלה כחלק מלבוש מסורתי של גברים ונשים, החל מימי התנ"ך ואילך. כאשר הלוחמים הגברים ברומי גילו את אפשרויות הרכיבה על סוסים, היו צריכים למצוא פתרון לשפשפות שנוצרו עקב הרכיבה ללא מיגון מתאים לאזור ואז החלו ללבוש מכנסיים מחתחת לשמלות או לחצאיות, לכן בסופו של דבר מכנסיים נתפסים כפריט גברי השייך ללוחמים. מה שטוב ללוחמים משפיע גם על הלבוש האזרחי.
בעצם רק במהלך ה 200 שנה האחרונות נכנסו המכנסיים בהדרגה למלתחת הגברים והפכו מזוהים איתם, הם איפשרו לגברים חופש תנועה ונוחות. הנשים לעומת זאת באותה תקופה לא נחשבו בעלות מעמד אלה כקישוט בלבד וכמראה לכוחו של הגבר ולכן לא נדרשו לבצע מטלות מורכבות הכרוכות בתנועה, אי לכך לא נדרשה להן נוחות והן נשארו נטועות בתוך שמלות מסורבלות ולא נוחות.
ברגע שהשמלות נשארו נחלתן הבלעדית של הנשים הן יצרו עבורן סטיגמה ועם סטיגמות מגיע מי שיוצא נגדן.
האשה הראשונה שיצאה נגד ההצהרה שנשים לובשות שמלות בלבד היא האמריקאית אמיליה בלומברג והייתה האישה הראשונה שלבשה מכנסיים והחלה את המהפכה. בלומר הייתה פעילת זכויות נשים שהוציאה כתב עת שמטיף נגד שכרות ונוגע בנושאים של אלימות נגד נשים בשנות ה-50 של המאה ה-19. באותה תקופה היא החליטה לאמץ פריט לבוש שהיא ראתה במזרח התיכון ובאסיה - מכנסיים.
בלומר מפרסמת בעיתון שלה את המכנסיים, שאותם היא לובשת תחת חצאית קצרה, ומסבירה שזהו פריט לבוש ששואב השראה מסגנון טורקי. היא מקבלת מטר של תגובות נלעגות וביקורת חריפה. המכנסיים שלה קיבלו את הכינוי "הבלומרס", ואמנם לא הפכו קונצנזוס אבל כן זכו לתמיכה מנשים רבות, ומספר המנויים שלה בעיתון קפץ מ-300 ל-4,000. היא בעצמה מסרבת מאותו רגע ללבוש כל בגד אחר שאינו מכנסיים. ואולם, לבישת מכנסיים לא התקבלה בעין יפה ובאותה תקופה בניו יורק נשים שלבשו את ה"בלומרס" נעצרו על הפרת קוד לבוש חברתי ומעשים מגונים.
אמנם בלומרס לא הצליחה להנחיל את השינוי בעוצמה אך בהחלט פתחה פתח לבאות. שנות ה 60 של המאה ה 20 היו השנים בהן נשברה הסטיגמה שמכנסיים הם נחלתם של הגברים ונשים החלו לנכס אותם לארון הבגדים שלהן. השינוי שחוללו השנים הללו הביא גם לשינוי בסגנון השמלות שנשים לובשות, לא עוד שמלות עם חיתוכים לא נוחים ועודפי בד המקשים על התנועה אלה שמלות שמתכתבות עם חיי היום יום של האישה. אמרה זו דינה להיאמר בסוגריים ואינה נכונה במלואה, שכן עד היום מצופה מנשים להגיע לטקסים רשמיים עם שמלות שהנוחות היא לא חלק מהן, לדוגמא לכך ניתן לראות את כוכבות הוליווד על השטיח האדום לבושות בשמלות עתירות בד שלא בהכרח מתכתבות עם העוצמה הנשית שהן רוצות לשדר.
כמו בשמלות לנשים כך גם בשמלות לילדות, עדיין ניתן למצוא באירועים רשמיים כמו חתונות ילדות לבושות בשמלות עמוסות בדים ומסורבלות שנראות כאילו נלקחו מזמנים אחרים.
לאחר הסקירה בה סקרנו את התפתחות הלבוש נחזור לאופנת הילדים.
אם דיברנו על כך שלפני 200 שנה חלה תפנית בתפיסת מקומו של הילד בעולם, והוא כבר לא נתפס כמבוגר זעיר אלה כפרסונה בפני עצמו,הרי שהיום אנו רואים בעולם האופנה חזרה לתפיסות הישנות והנחה כי ילדה אמורה ללבוש בגד שנראה כהעתק של בגד מארון הבגדים של אמה. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות וכמובן שלתחום המדיה ישנה השפעה רבה. היום אין ילדה שלא גולשת בטיק טוק, יו טיוב ואפליקציות נוספות ונחשפת מגיל צעיר לעולם המבוגרים, גם לאמהות יש השפעה ניכרת על התהליך, מתוך תפיסה חינוכית של ביטול המעמדות בבית והפיכת הילדים לשותפים/חברים מלאים. האמא רואה בילדה דופליקט של עצמה ומנסה להשלים דרכה פערים מילדותה. אין עוד אם ובת אלה שתי חברות בגילאים שונים ועל כן ראוי שיתלבשו באופן דומה.
מי שהאיץ את התהליך היתה קייטי הולמס שבחרה להלביש את ביתה סורי בבגדים שלא בהכרח תואמים את גילה. דוגמא לכך בתמונות המובאות בהן נראית סורי בת ה 5 גיל ,צעיר לכל הדעות נועלת נעלי עקב.
סורי וקייטי הולמס- תמונות פפראצ'י
אמנם בחירתה של קייטי הולמס עוררה סערה בעולם אך מהר מאוד הופיעו תמונות של ילדות נוספות נעולות בנעלי עקב כמו גם יצרנים זריזים שזיהו את הפוטנציאל המסחרי הטמון בכך.
אושייה נוספת שהפכה את ביתה למושא אופנה וטשטשה את הבידול בין אופנת הילדים למבוגרים היא קים קרדשיאן המלבישה את ביתה נורת' בשמלות הנתפרות במיוחד עבורה בבתי האופנה הנחשבים בעולם כמו ג'יבנשי או בלמיין. כמו כל כוכבת על, גם בגיל ינקות אימה קים מחליפה לה כמה שמלות בכל אירוע כשהשמלות נראות כהעתקים קטנים של שמלות נשים.
במהלך העשור הראשון של המילניום הנוכחי בתי אופנה רבים יצאו בקולקציות לילדים, הראשונים היו דולצ'ה וגבנה שבשנת 2001 פתחו את קו הג'וניור שלהם, בשנת 2007 יצאו קלואה, ג'ון גליאנו ופיליפ ליים בקוקציות ילדים משלהם ומייד אחריהם הצטרפו לטרנד בתי האופנה דיור וברברי. בשנת 2011 הודיע בית האופנה לנוון כי הוא עומד לצאת עם קולקציית ילדים לקיץ 2012 בעיצובו של אלבר אלבז. לבית לנוון זהו אינו הנסיון הראשון בעיצוב בגדי ילדים עם הקמת בית האופנה בשנת 1909 החלו לייצר שם קולקציות תואמות לאמהות ולילדות, בשנת 1935 הוחלט להפסיק לייצר עבור ילדים.
אחד המעצבים הגדולים בכל הזמנים שכמו בכל דבר שעשה הקדים את זמנו וייצר פריטים לילדים היה כריסטיאן דיור.
להלן תמונה של פריט פרי עיצובו משנת 1968
כמו שניתן לראות, העיצוב לא שיקף את אופי הילדים והתמקד בצרכים שלהם אלה היה העתק של דגם שעוצב לנשים והוקטן למידות זעירות.
גם בתי האופנה שיצאו בתחיל. שנות האלפיים עם קולקציות לילדים לא שיקפו את הצרכים של הילדים אלה התמקדו הקטנת עיצובי במבוגרים.
עד שנות ה- 40 של המאה הקודמת לא הייתה הבחנה מגדרית ברורה בין בנות לבנים בשנות הינקות בעיקר באזורים הכפריים של אירופה. בנים לבשו שמלות עד בערך גיל 6 והיו בעלי שיער ארוך.
לאחר מכן הבנים החלו ללבוש מכנסיים והבנות נשארו עם השמלות. עם הגיל אורך השמלות השתנה והפך ארוך יותר עד לגיל ההתבגרות אז הגיע לאורך הקרסול כפי שנשים בוגרות היו לבושות. הצבעים ששלטו בשמלות היו בעיקר לבן וצבעים בהירים בשנות ההתבגרות נוספו צבעי פסטל. כמו כן הבדים ששלטו בשמלות הילדות כמו המוסלין העדין השתנו לבדים גסים יותר עם דוגמאות כמו משבצות למשל שאיפשרו חופש תנועה רחב יותר.
ההבחנה המגדרית באמצעות צבעים בלבוש הילדים התחוללה באמצע המאה הקודמת. עד אז נהגו להלביש את הבנות בצבעי הכחול שנחשב לצבע המדונה ובנים בורוד שהיה נגזרת של אדום שנחשב לצבע נועז וסימל את אל המלחמה.
ההבחנה המיגדרית באמצעות צבעים היא תהליך סוציולוגי מתמשך בה חברה משמרת את המבנה הפטריאכלי שלה. ישנה גירסה המדברת על העדפתם של צבעים חזקים ע"י נשים כחלק מההתפתחות האבולוציונית והרגלי הציד השונים בין גברים לנשים שהיו לקטיות ולכן נעזרו בטקטיקות חיפוש מזון שנשענו על רגישות לצבע, להשגת המטרה.
אך מאידך החברה המודרנית בוחרת מגיל צעיר להבנות את התפיסה שבנות אוהבות ורוד ובנים אוהבים צבעים כהים כדי ליצור בידול, תפיסה זו משרתת היטב את החברות המסחריות כדי להעלות מכירות של מוצרים. כשמוצרים אינם משוייכים מגדרית אין צורך לרכוש לכל מגדר לבוש, וצעצועים שונים אלה ניתן לרכוש את אותו המוצר לשני המינים, אך כשיש הפרדה מגדרית יש צורך לייצר ולמכור מוצרים שיתאימו להפרדה המגדרית ועל כן חברות רבות מקדשות את השוני המגדרי.
בין אם הבחירה בצבעי הורוד היא התניה חברתית ובין אם הבניה אבולוציונית ניתן לראות בבירור כי בנות בגילאים צעירים מעדיפות את הצבע הזה.
שמלות ורודות נרכשות ביחס של 3 ל-1לעומת שמלות בצבעים אחרים.
בעולם האופנה למבוגרים יש טרנד של קולקציות א- בינריות שנובעות מדור ה z שמרגיש לא מחוייב למגדר מסויים. התופעה טרם ירדה מטה לאופנת הילדים, גם נסיונות של חברת האופנה nununu לייצר קולקציה א- בינרית הסתכמו בכיתובים על הבגדים ושימוש בצבעים אפורים שחורים. הגזרות נשארו מגדריות שמלות וחצאיות לבנות, מכנסיים לבנים.
נכון להיום לא נראה כי המגמה הזו תשתלט על אופנת הילדים.
אני כמעצבת העוסקת בתחום אופנת הילדים כ 23 שנים יכולה להגיד כי עד גיל 6 ילדות מעדיפות שמלות, כשהיום ישנה דרישה ספציפית מהשמלות שיהיו "מסתובבות".
לאורך שנות עבודתי הרבות הייתי חלק בלתי נפרד מהתהליך שעברה אופנת הילדים. בשנים הראשונות הינו מותגים ספורים שפעלו בתחום, נועה יער, אחת המעצבות המעטות שעדיין שורדות בשוק בגדי הילדים ומבין הראשונות פורצות הדרך. ילדותי שהחלה כחנות בגדי ילדים ברחוב שנקין המחתרתי והתפתחה לרשת חנויות. כמו כן פעלה מעצבת בתחום בגדי התינוקות עם המותג עננים ומעצבת נוספת עם מותג בשם סומסום שלא שרד.
לאורך העשור הראשון של המילניום כמו בעולם גם כאן בארץ פעלו מעצבות רבות בתחום בגדי הילדים לצד חברות אופנה שזיהו את הפוטנציאל הגלום בתחום כמו פוקס וקסטרו.
המעצבות ניסו לייצר אופנה מקומית אך כניסתן לשוק של חברות מסחריות שמייצרות את הבגדים במזרח הרחוק בעלויות נמוכות הקשו עליהן לשרוד.
בניגוד לאופנת נשים העיסוק באופנת ילדים בארץ מצריך גמישות רבה. חומרי הגלם המיובאים לארץ מוגבלים ומיועדים בעיקרם לנישת המבוגרים. הדפוסים המיועדים לבגדי ילדים לא מדברים בשפת האופנה והינם ילדותיים ולא מותאימים לשימוש של מעצבות. מעבר לכך בבגדי ילדים יש צורך להתעסק בבדים איכותיים אך לא יקרים שזו משימה קשה עד בלתי אפשרית. התמחור של מוצר מוגמר לא מבטא בהכרך את רמת ההשקעה במוצר. אם בשמלה לנשים ניתן לתמחר את הבגד גם באלפי שקלים לא כך הדבר באופנת ילדים.
כמעצבת העוסקת בתחום למעלה משני עשורים בחרתי להתמקד בעשור האחרון בשמלות לילדות בלבד, מתוך תפיסה של "תפסת מרובה לא תפסת" ולהתמקד בעולמן של הילדות. אני מייצרת שמלות לילדות שירגישו נוח בהן, חשוב לי שכל ילדה תוכל להיות מי שהיא רוצה בשמלות שלי. מבחינתי היא יכולה לשחק כדורגל תוך כדי לבישת אחת מהשמלות שלי.
אחת ממטרות העל שלי כמעצבת היא לשמר רמת תמחור בינונית כדי להנגיש את האופנה לכמה שיותר בתים. ברור לי וללקוחות שלי ששמלה המיוצרת בארץ לא יכולה לעלות כמו שמלה של פוקס שיוצרה באלפים בסין אך אם זאת אני רוצה לאפשר לכל ילדה להינות משמלות איכותיות ויפות.
